פסק-דין בתיק ת"א 412-08

1.      התביעה שבפניי הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי לפיו חייבים הנתבעים בפיצוי ו/או שיפוי התובעת בגין כל סכום בו היא תחויב, בעבור נזקים שנגרמו בעקבות תוכנית פוגעת, אותה הגיש, לטענת התובעת, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ואשר אושרה ברשלנות, על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), המתבטאת בכך שהנתבעת לא החתימה את הנתבע על כתב שיפוי.

תמצית העובדות וההליכים

2.      ביום 19.9.2000 פורסמה למתן תוקף, תכנית מס' ג/11180 (להלן: "התוכנית"), המהווה שינוי לתכנית מס' ג/688. התוכנית מתייחסת לבניית מרכז ספורט על חלק מחלקה מס' 82 בגוש 19314 בישוב סחנין (להלן: "החלקה"). התובעת חתומה על גבי התוכנית כיזמת התוכנית, הנתבע חתום כבעל הקרקע.

3.      בעקבות אישורה של התכנית, הגישו ביום 15.9.03 בעלי חלקות 84 ו-128, תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" ו/או "החוק") בטענה, כי התוכנית פוגעת בחלקותיהם. ביום 3.12.2003 נדחו התביעות לפיצויים הנ"ל על ידי הנתבעת. בעקבות זאת, הגישו בעלי החלקות הנ"ל עררים (להלן: "העוררים"). ביום 27.7.04 הודיעה התובעת על בקשתה להצטרף להליכים אלו, בטענה כי ככל שהעררים יתקבלו, היא עלולה להיפגע מן ההחלטה.

4.      ביום 1.2.05 מינתה ועדת הערר שמאי מכריע, אשר בהחלטתו מיום 3.11.2005 קבע, כי קיימת ירידת ערך במקרקעי העוררים, בהתאם לסעיף 197 לחוק, ועל כן פסק לעוררים פיצויים בסכומים שונים. ערר שהגישה הנתבעת לועדת הערר נדחה וועדת הערר בחרה שלא להתערב בהחלטת השמאי המכריע. על החלטת ועדת הערר, הגישה הועדה המקומית (הנתבעת בהליך זה) ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת- עמ"נ 1009/07.

5.      בין לבין, ביום 15.1.2008 הגישה התובעת את התביעה דנן, בה היא טוענת כי הנתבעת התרשלה משלא התנתה את אישור התכנית ומתן היתר הבניה לנתבע בחתימתו על כתב שיפוי, לפיו יתחייב הנתבע לשפות את הנתבעת ו/או כל צד ג' אחר בגין נזק שייגרם להם עקב אישור התכנית. זאת לטענתה, למרות שבמקרים דומים נוהגות ועדות תכנון לעשות כן. במקרה דנן, מסבירה התובעת, הנתבעת משמשת כוועדה מקומית מרחבית, כך שהיא מפחיתה מכלל הכנסותיה את ההוצאות המתייחסות לכל רשות (וביניהן התובעת) ויתרת הסכום מועבר לאותה רשות. מטעמים אלה, טוענת התובעת, היא הנושאת הלכה למעשה בנטל הפיצוי, במקום שהנתבע, החתום על גבי התכנית כבעל הקרקע ואשר לטענתה, הוא הנהנה העיקרי מן התכנית, ישא בהם.

6.      הנתבעים הגישו כתבי הגנה, בהם בין היתר, הועלו טענות לסילוק התביעה על הסף. בדיון מיום 2.6.2009 הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הערעור המנהלי בעמ"נ 1009/07, נדחה.

כמו כן הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומים ביחס לטענות המקדמיות, אשר לאור הכרעתי להלן בדבר העדר עילה, אני מורה על מחיקת התביעה כפי שיפורט להלן.

טענות הצדדים

7.      בסיכומיה טוענת הנתבעת, מספר טענות מקדמיות כדלקמן:

7.1.   תביעות לפיצויים לפי סע' 197 לחוק נובעות מאישור תכנית, ולא ממתן היתר בניה, ולפיכך אין כל רלוונטיות לטענות התובעת בנוגע להוצאת היתר בניה.

7.2.   התכנית הנדונה הינה בסמכות הועדה המחוזית ולא הועדה המקומית. לפיכך טוענת הנתבעת להעדר יריבות בינה לבין התובעת.

7.3.   היזם של התוכנית הינו התובעת עצמה, והתכנית הוצגה בתור פרויקט ציבורי. מאחר שהתובעת הוצגה כיזמת התוכנית, כלל לא היה צורך בכתב שיפוי, משהיא נושאת בתשלום הפיצויים לפי סע' 197, ומכאן שגם מטעם זה  התביעה הוגשה בהעדר עילה. מכל מקום אין חובה שבדין לקחת כתב שיפוי אפילו מיזם של תכנית.

7.4.   הרשות הציבורית, שהינה רשות מנהלית עליה חלה חובת הגינות מוגברת, תובעת סעד הצהרתי שהינו סעד שביושר בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. הרשות לא ציינה בכתב התביעה כי היא יזמת התכנית.

8.      טענות הסף אותן מעלה הנתבע בסיכומיו, הינן אלו:

8.1.   העדר יריבות- הנתבע אינו צד לתביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, ולכן לא יכולה להיות למאן דהוא תביעה כלפיו. כמו כן, הנוהל הקיים בין הועדה המקומית לבין התובעת בדבר קיזוז ו/או  ניכוי סכום הפיצויים אינו מקים עילת תביעה נגד הנתבע.

8.2.   הנתבע מצטרף לטענות הנתבעת באשר להעדר עילה.

8.3.   לדידו של הנתבע, אם וככל שקיימת עילת תביעה הרי שהיא התיישנה, מאחר שזו נולדה לכל היותר ביום 1.6.2000 (מועד פרסום התוכנית למתן תוקף). התביעה לפיצויים שהוגשה על ידי צדדי ג', אין בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, בין היתר מאחר שהליכים אלו נוהלו כמצוות החוק, והנתבע איננו צד להליכים אלה לפי חוק.